התבודדות

 

ראש השנה והימים הנוראים של העולם היהודי הם הימים היותר מיוחדים

המילה מדיטציה איננה מילה עברית, כאשר במשך אלפי שנים השתמשו המקובלים במונח כוונה. ספרי המקובלים מלאים באלפי טכניקות של מדיטציה המובנות בתפילה עצמה, רבי נחמן שיכלל את השיטה - וקרא לה התבודדות !

המונח "כוונה" משמש כמובן יותר מאשר רק להתרגעות או להשגת שקט מוחלט במחשבה,תפילת שמונה עשרה על פי הסוד הינה ההתחברות המוחלטת אל הבורא כל עוד התפללת בכוונה

התפילה היא דרך ליצור תקשורת מיידית עם העולמות העליונים וכתוצאה מכך אפשר "לכוון" את המחשבה מחדש, לכוון אנרגיות רוחניות ולרכז אותן לצורך שינויה של המציאות הגשמית ו"כיוונה" מחדש לערוצי גורל מוארים יותר וכאוטים פחות.

אפשר להשתמש בתפילה ובהתבודדות לכל תחום אפשרי של החיים:
ריפוי, פרנסה, הגנה ועוד. שינוי ותיקון האופי יכול לכלול טכניקות של בטחון עצמי - וודאות, שיפור יחסי אנוש ואהבה, תיקון טעויות מן העבר ועוד.

הכוח של "מוח על החומר" שאפשר להשיג על ידי התבודדות ותפילה בכוונה מביא לשליטה עצמית המביאה לרמות גבוהות של עוצמה. עוצמה המתבטאת ביכולות גבוהות של שמחה, אהבה והבנה בכל תחום.

כלי העבודה העיקריים של ה"כוונה" של המקובלים הן האותיות העבריות, אימון יומי על צירופי אותיות מסוימים יכול להביא ליכולת שליטה בתחומים רבים.

 

מן המקורות אנו למדים שבכל יום ויום צריך אדם לעמוד מול קונו, ואין זה חשוב מה שם ניתן לאותה מהות עליונה

המדיטציה על שיטותיה והטכניקות השונות שלה, היא כידוע האמצעי בהא הידיעה המאפשר לנו להתרחק מן ההמולה החיצונית כמו גם הפנימית, לבודד את המהות הפנימית שלנו מן המחשבות, על מנת להתבונן בעצמנו באופן אובייקטיבי. זו גם הסבה מדוע היא מכונה בטרמינולוגיה היהודית בשם התבודדות והתבוננות. מאמר קצר זה מבקש לשפוך מעט אור על מקורותיה של המדיטציה היהודית כמו גם על שיטותיה ומטרותיה.

ספר יצירה, אחד מספרי הקבלה העתיקים ביותר שמדובר בו רבות בעת האחרונה, מיוחס לאברהם אבינו. הלומד את הספר מבין בסופו של דבר כי הספר הינו למעשה מדריך שימושי למדיטציה. מדריך המקנה למשתמש בו שיטות שונות למדיטציה, למן היותר קלות ועד למסובכות ביותר האמורות אף לאפשר למשתמש בהן ליצור גולם. [יש המייחסים את יצירתו של הגולם מפראג, לספר יצירה].

האמור לעיל בא על מנת להאיר על כך שהמדיטציה קיימת הייתה כבר במציאות חייהם של האבות הראשונים. לאחר מכן אנו למדים שהיא היוותה את הטכניקה העיקרית באמצעותה הגיעו הנביאים לכלל התנבאות. התלמוד מדבר על כך שבתקופה בה נכתב התנ"ך עסקו למעלה ממליון איש בישראל במדיטציה יומיומית.

בני הנביאים היו תלמידיהם של בכירי הנביאים המוזכרים במקרא, אשר למדו בבתי ספר מיוחדים בעלי משטר קפדני ביותר, שיטות מדיטציה שונות במטרה להתקרב לאלוהים, וכתוצאת משנה אף להגיע לכלל התנבאות.

המקובלים לדורותיהם שימרו ואימצו להם מסורות משל הנביאים ורק מתוך כתביהם עולות התובנות באשר לשיטותיהם ולחוויות שלהם, הואיל ובמקרא עצמו נוכל למצוא רק רמזים מעורפלים לעולמם המטפיזי, למעט חזון יחזקאל.

כאמור, המלה בה משתמשים באורח עקבי כמושג למדיטציה כל המפרשים, כל הפילוסופים היהודיים וכל המקובלים היא התבודדות. המלה נגזרת מן השורש - בדד.

אבל הכוונה לא רק להתבודדות פיזית, אלא להתבודדות הפנימית בה האדם מבודד את המהות הפנימית מן המחשבות שלו. על מנת להשיג את אותה ההתבודדות הפנימית, היה על הנביאים ותלמידיהם בראש וראשונה להתרחק מן ההמון הסואן. כמעט תמיד הם זכו לחוויה הנבואית הראשונה שלהם במצב של מדיטציה. להלן אחדות מן הטכניקות בהן השתמשו הנביאים עליהן אנו למדים מן המקרא.

הכרובים

פרק כ"ה בספר שמות [פרשת תרומה] מכיל את ההוראות המפורטות שקיבל משה רבינו מן הגבורה באשר להקמתו של המשכן ובו ארון הקודש המוצב בקודש הקדשים. לארון צמודים שני כרובים עשויים זהב. פסוק כ"ב אומר כך: " ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות". הרווח שבין הכרובים היה למקור השראה נבואית. כלומר גם שאר הנביאים חוו את חוויותיהם המיסטיות לעיתים באמצעות מדיטציה חזקה על שני הכרובים. צורתם האנושית של הכרובים על אף הכנפיים שלהם, מרמזת על היכולת הרוחנית של המודט להתרומם אל עבר העולמות הרוחניים.

פסוק כ"ד בפרק ב' של ספר בראשית אומר: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים". עץ החיים הוא מטאפורה לחוויה הרוחנית היותר עמוקה אליה ניתן להגיע. אך קודם להתנסות שכזאת על האדם להתייצב בפני הכרובים השמימיים המקבילים לכרובים שעל ארון הקודש.

המרחב בין שני הכרובים שעל ארון הברית הוא הפתח למימד הרוחני. התרכזות חזקה במרחב שבינות לכרובים הללו, אפשרה לנביא להתייצב בפני הכרובים שבמרום ומשם לעלות על נתיב עץ החיים.

מוזיקה

השימוש במוזיקה במטרה להשיג מצבי התנבאות, מוזכר פעמים אחדות במקרא.

בספר מלכים ב' בפרק ג' פסוק ט"ו אומר אלישע הנביא: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד יהוה " .

בספר שמואל א' פרק י' פסוק ה' אומר שמואל הנביא לשאול המלך: "...ויהי בבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח יהוה והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".

התנוחה

תנוחה גופנית מסוימת עשויה לסייע בעד המודט להשיג מצבי מודעות גבוהים לקבלת תובנות נבואיות או להורדת שפע. אחת התנוחות הקלאסיות המוזכרות במקרא כרוכה בכריעה ובידיים פשוטות מעלה. ספר דברי הימים מתאר בפנינו את תפילתו של שלמה המלך באמרו: "ויעמוד עליו ויברך על ברכיו נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמיימה".

גם עזרא הנביא אומר: "ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל יהוה אלוהי". המקובלים תופשים את פרישת הידיים כקבלת זרימה רוחנית מלמעלה. לשיטתם זוהי אף הסבה שמשה רבנו הרים ידיו כאשר ביקש לתקשר אנרגיה רוחנית על מנת להביס את עמלק. אף ברכת הכוהנים נעשית תוך הרמת ופרישת ידיו של הכהן. התנוחה הנקראת מפורשות "התנוחה הנבואית" כרוכה בהנחת הראש בין הברכיים. היא מוזכרת מפורשות בהקשר לאליהו הנביא: "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו". ההתרכזות בתנוחה מביאה את אותו שפע רוחני אליו מכוונת המדיטציה הנבואית. חכמי קבלה שונים עשו שימוש בתנוחה זו. תנוחה נוספת אנו מוצאים בתפילת העמידה, היא תפילת שמונה עשר [תשע עשר] אשר נכתבה למטרת מדיטציה, וכשמה היא נאמרת בעמידה, כשהמתפלל מצמיד את כפות רגליו בתנוחה המיוחסת למלאכים במטרה להשיג עלייה רוחנית.

שמוש בשמות הקודש

השימוש בשמות הקודש במקרא הגם שהוא רק מרומז, היה לאחד האמצעים המובהקים של המקובלים להשגת מצבי מודעות גבוהים והארה. פרק י"ב פסוק ח' בספר בראשית אומר על אברהם אבינו: "ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה". בספר תהילים נמצא שפע רמזים לכוחו של שמו של הבורא. לשמות הקודש ולדרך בה השתמשו בהם, יוחסו כוחות אנרגטיים. כך עשו הכוהנים הגדולים שימוש בשם המפורש בקודש הקודשים על מנת להשיג את הדרגה הרוחנית אליה כיוונו. מאוחר יותר עוסק התלמוד באריכות רבה בשימוש בעשרת שמות הקודש השונים במקרא. עשרת השמות מקבילים כמובן לעשר הספירות העומדות במרכז תפישתה של הקבלה. החשוב מכולם כמובן הוא השם המפורש אותו אף אסור להגות. [ אלא בתוך קודש הקודשים]. השימוש בשמות הקודש היה לאחת השטות היותר חשובות אצל חכמי הקבלה הנבואית. השימוש בהם אשר דמה מאד למנטרה, הצריך הבנה מעמיקה של הכוחות הרוחניים הטמונים בכל אחד מהם וכן הכנות גופניות ואחרות קודם לתרגול.

מעשה מרכבה

מעשה מרכבה הוא השם שניתן לפרק א' של ספר יחזקאל. חזיונו המיסטי של הנביא המתואר על ידו בפרוטרוט, היה בחלקו הגדול למקור המבנה של השיטה הקבלית כולה. המסורת התלמודית רואה בחזיון של הנביא את המפתחות לשיטה הנבואית כולה.

מטעמים שלא זה המקום לפרטם, החליטה כנסת גדולה בתקופת בית שני, להגביל את מעשה המרכבה ליחידים מובחרים בלבד: "ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו". וכך הפך מעשה מרכבה לתורת סוד. במקומה תקנו אנשי כנסת הגדולה שיטת מדיטציה להמונים אשר התפתחה עם הזמן ל"תפילת העמידה". זו נאמרת שלוש פעמים ביום בעמידה, בשקט, כמנטרה. התלמוד מאשר מפורשות שהיא חוברה כמדיטציה במטרה להביא את המתפלל לרמות תודעה גבוהות.

התלמוד מתעד חוויות מדיטטיביות של מעשה מרכבה וכניסה לפרדס. הוא מספר על קבוצת אנשי סוד המכונים "חסידים ראשונים "ש" היו שהין שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושהין שעה אחת". אפשר להסיק שהתפילה עצמה הייתה עבור החסידים הראשונים סוג של מדיטציה, הגם שהם נאמרים על דרך רמיזה.

מאידך נכתבו באותה המאה הראשונה מספר ספרי קבלה מן החשובים ביותר העוסקים כולם באורח מפורש או מרומז בשטות מדיטטיביות שונות להשגת מדרגות רוחניות גבוהות ביותר במטרה להיכנס לעולמות העליונים: ספר היכלות רבתי הוא ספר היסוד של מיסטיקת המרכבה, ספר יצירה, ספר הבהיר וספר הזוהר. בראשון מושגת העלייה הרוחנית באמצעות שינון שמות הקודש 112 פעמים. ספר יצירה המיוחס כאמור לעיל לאברהם אבינו אומר: "וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום, והביט וראה וחקר והבין וחקק וצרף ועלתה בידו הבריאה. ...מיד נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו..." הוא מתאר את השטות בהן השיג אברהם אבינו מדרגות נבואה גבוהות על ידי כתיבתן וצירופן של אותיות האלף בית. העולם, אומרת הקבלה, נברא בעשרה מאמרות. כל שלב בבריאה מתחיל במילים:"ויאמר אלוהים..." כלומר הבריאה התרחשה באמצעות המילים. מילים מורכבות מאותיות, ומכאן שהאותיות העבריות הן אבני הבניין של הבריאה. על כן כל הבקי בצרוף נכון של אותיות האלף בית, יש לעיל ידו להשתמש באותם כוחות רוחניים אשר הביאו לבריאת העולם. השטות השונות של צירופי אותיות במחשבה ובדיבור הפכו מאוחר יותר במאה ה 13 לעיקר תורתו של המקובל הנבואי הגדול אברהם אבולעפיה.

בספר הזוהר יש רמזים הרבה על שיטות מדיטטיביות אך הן נסתרות. בואו המאוחר יותר של האר"י הקדוש חשף פן זה. עלייתה של תנועת החסידות באמצע המאה ה18 הביאה להתעוררות מחדש של המיסטיקה היהודית כשהמדיטציה היוותה מרכיב מרכזי בשיטתה.

מונחי יסוד של המדיטציה היהודית

כוונה - פירושה ריכוז, רגש או מסירות. רוב הטקסטים מתייחסים לכוונה בעת התפילה או בעת עבודת הבורא קרי קיום המצוות. הכוונה פירושה למעשה ניקוי השכל ממחשבות זרות והתרכזות מלאה בפעולה, במצווה או בתפילה.

כך אומר התלמוד הבבלי במסכת ברכות: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמיים . אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.."

התבוננות - היא ההתבוננות האובייקטיבית בעצמי או בכל דבר חיצוני כאמצעי להגיע להבנה עצמית, לרמת מודעות גבוהה יותר.

התבודדות - התבודדות חיצונית שמשמעה בידוד פיזי ביערות, במערות, במדבריות. היא תמיד הצעד המקדים התבודדות פנימית בה מבודד האדם את המהות הפנימית מן המחשבות שלו. שוב אין הוא מרגיש את העצמי הפיזי. או אז עומדת לה התודעה לבד. המקובל הגדול רבי חיים ויטל, תלמידו המובהק של האר"י מדבר הרבה על הבידוד המנטלי הזה ואומר: "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו".

השיטות והאסכולות

מדיטצית מנטרה יהודית

אם כמוזכר לעיל השתמשה ספרות ההיכלות בשם המיסטי של אלוהים אשר הורכב ממשפט ארוך עליו צריך היה לחזור כ 120 פעם כצעד ראשון במעשה המרכבה ולא כמטרה בפני עצמה, כלומר להביא את המתרגל למצבי מודעות גבוהים יותר ויותר, הרי באסכולות מאוחרות יותר לקחו פסוקים תנכ"יים, קטעים מן התלמוד או מספר הזוהר את מקומה של המנטרה. שינונו של הטקסט הנבחר מביא למתרגל בסופו של תהליך, תובנה עמוקה יותר ואיחוד עמו. שינון קטעים מן המשנה באופן הזה, הביא מקובלים מספר למצבי תודעה בהם יכלו לדבר עם ישויות מלאכיות הקשורות באותם קטעים. הללו נקראו מגידים. גם האר"י נהג לשנן קטעים מן הזוהר כמנטרה עד אשר היה מקבל תובנות באשר למשמעותם העמוקה של אותם קטעים. כך טען היה ספר הזוהר "מדבר אליו".

מדיטצית התבוננות

זוהי שיטה הכוללת כאמור לעיל התרכזות במושא כלשהו הממלא את התודעה. עיקרה התרכזות באותו מושא. ההתבוננות בכוכבים כדוגמא מוזכרת בספר הזוהר. היא מסתמכת על פרק מ' מספר ישעיהו האומר: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". בצירופן של שתי מלות המפתח שהודגשו יתקבל השם אלהים. כאשר מתבונן האדם בכל אלה, במציאות היומיומית, ושואל מי יצרה, הוא מוצא את האלוהים. ההתקרבות לבורא העולם היא בסופו של דבר מטרתה של המדיטציה היהודית.

מדיטצית הנר

מדיטצית הנר המוזכרת בזוהר הינה סוג של מדיטצית התבוננות. בספר תיקוני זוהר נאמר לנו שהתבוננות בלהבה של הנר אמורה לגלות את מציאותם של חמישה צבעים:

לבן, צהוב, אדום, שחור ותכלת, למרות שהתבוננות רגילה בנר לא תבחין כלל בצבע התכלת. אבל, אומר הספר, צבע זה יופיע מעבר לשחור שהינו החשיכה שמסביב ללהבה. הוא מרמז כי התכלת המתגלה מסביב ללהבה מייצג את השכינה.

יש להתבונן תוך כדי מדיטציה בלהבת נר או מנורה בחדר חשוך לגמרי, כשהלהבה מרוחקת דיה מהקיר. על הלהבה למלא את כל תודעתו של המתבונן. הוא ייעשה מודע לצבעי הלהבה הלבנים, הצהובים והאדומים. או אז עליו להתרכז בחשכה שמסביב ללהבה. התבוננות בחשכה שבחדר, ממחישה חשכה מסוג עמוק ומוחשי יותר, מין הקרנה שחורה קטיפתית. זוהי ה "אש השחורה" או "הנר השחור", היא "בוצינא דקרדנותא" הנזכרת בזוהר ובספרות התלמודית. חווית חשכה זו עשויה להיות עמוקה יותר מחווית האור. ככל שיתמיד המתבונן להתעמק בחשכה, יופיע בפניו שדה בצבע תכלת המקיף את החשיכה. החשיכה מתרחבת עד מרחק מסוים סביב הנר, אולם מסביבה יתגלה התכלת הנפלא מאד. חוויה זו היא התגלות של רוחניות, היא המהות הרוחנית של האור המוקרן מן הנר.

התבוננות בשם המפורש - יהוה

כבר הוזכר לעיל פעמים מספר כוחן הרוחני העצום של אותיות האלף בית. על בצלאל שבו בחר הקדוש ברוך הוא לעצב את המשכן במדבר אומר התלמוד: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ". היות והעולם נברא בעשרה מאמרות, ומאחר והמאמרות בנויים מאותיות, נתפשות האותיות כאבני הבניין של הבריאה כולה. כאשר אדם מתבונן בשם המפורש, אותו כתב על נייר או חרט בעיני רוחו, משמשות האותיות אמצעי דרכו הוא מתקשר עם האלוהות. על פי ספרי קבלה עתיקים מכילות אותיות השם המפורש - יהוה - את סודות הצדקה. את הצדקה ברמה הגשמית כמו גם את זו האלוהית. מדובר בנתינה ובקבלה.

שיטת הייחודים

שיטת הייחודים פירושה מדיטציה על צירופים שונים של שמות הקודש. יש בה הכוונה של איחוד עם אותם כוחות רוחניים המגולמים בשמות הרעיון של ייחוד השם הוא עתיק מאד והפסוק המכריז על אמונתנו הבסיסית ביותר, קריאת השמע, נחשב לייחוד. שיטת הייחודים הייתה עבור האר"י הקדוש דרך עיקרית להשגת הארה אמיתית.

שיטת ההדמיה

מדובר ביכולת שמפתח המתרגל להחזיק בעיני רוחו תמונה מסוימת. ספר יצירה מתאר שתי שטות הכרוכות בתיאור האותיות - חקיקה וחציבה .חקיקה פירושה קיבוע של האובייקט, של האות בתודעה באופן שהוא לא משתנה. היא כמו נחקקת בתודעה. חציבה היא הצעד הבא, בו מבודד המודט את הדמוי מכל דבר אחר העשוי להימצא בסביבתה של התודעה. הוא חוצב את האות, את הדמוי כמו מתוך אבן. טכניקה זו משתלבת בתוך שאר שיטות המדיטציה היהודית.

מדיטצית אין

זוהי שיטה מתקדמת ביותר אותה אסור לתרגל ללא השגחה של מורה. זוהי מדיטציה בלתי מכוונת, בה יש לרוקן את התודעה מכל מחשבה או רגש מכוונים מכל סוג שהוא. זוהי השיטה באמצעותה מתקרב המתרגל לאלוהים ולהגשמה עצמית.  לאין אין מקבילה בעולם הגשמי, על כן צריך ליצור אותו בנפש. מהו האין? נראה שאין הוא מה שנראה מאחורי הראש. והואיל ואיננו מגיעים בראייתנו הגשמית אל מאחורי הראש, הרי שמה שנראה מאחורי הראש הוא אין, לא כלום. במקרא נמצא התייחסויות לקולות ולדברי נבואה שבאו מאחור: "ותישאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד יהוה ממקומו" - אומר הנביא יחזקאל. או: "ואזניך תשמענה דבר מאחריך". ניתן להסיק ששיטה זו שימשה כאמצעי להשגת התנבאות. המקובל הגדול אברהם אבולעפיה לימדאף הוא שיטת  התבוננות המשיגה חוויה זהה על ידי התבוננות במה שרואים בתוך הראש - ומה שנראה הוא כמובן אין.

שיח עם אלוהים

כבר הוזכרה לעיל תפילת עמידה אשר נכתבה לצורכי מדיטציה במאה הראשונה על ידי כנסת גדולה. היא עומדת במוקד שלוש תפילות היום של האדם המסורתי דתי. היא חוברה אף במטרה לקרב את האדם לאלוהים. אך כאשר מדובר בתפילה ספונטנית הבאה מן הלב, כאשר מסוגל האדם לשפוך לבו באופן חופשי בפני הבורא, כאשר הוא שח עמו באורח קבוע - זוהי פעילות שאופייה הוא מדיטיבי. היא היוותה את לב ליבה של שיטתו של רבי נחמן מברסלב, והוא עודד אותה אצל תלמידיו על מנת שתהפוך לחלק קבוע מסדר יומם.

הצצה תמציתית זו אל אחדות משיטות ההתבודדות וההתבוננות שפיתחה היהדות, מגלה טפח מעולמה המטפיזי של הקבלה בתקווה לשפוך עליו  מעט אור ועל מנת לעורר את סקרנותו של הקורא